The Burnt City

בר חברתי מהעבודה (ומהלהקה) המליצה לי ללכת לBurnt City, שזה כמו מחזה אבל לא בדיוק כי מסתובבים בתוך המקום, ושהכי כדאי לי פשוט ללכת ולחוות את זה. ראיתי שיש אפשרות לRush Ticket ואחרי כמה ימים של נסיונות היום סוף סוף הצלחתי להשיג כרטיס מוזל לשעה 19:20. זה ממוקם יחסית מרוחק ממרכז לונדון בשכונה בשם Woolwich והיה נראה שאין הרבה מה לעשות שם אז לפני זה הלכתי להסתובב בשכונת גריניץ'.

גריניץ' ידועה בעיקר מ"קו גריניץ'" שזה קו האורך 0 שהוא השעון הבינלאומי וכל מקום בעולם נמצא בשעה "יחסית" אליו (ישראל היא +2 מהקו הזה בשעון חורף, +3 בשעון קיץ). הקו הרשמי עובר במצפה הכוכבים במקום והכניסה בתשלום, ולי זה מרגיש די מיותר לשלם כסף לראות קו מצוייר על הרצפה, בעיקר שזה קו שנבחר שרירותית (לעומת קו המשווה). מלבד זה יש בגריניץ' גם ספינה "עתיקה" בשם Cutty Sark שנבנתה ב1869 ופעלה במשך כמעט שלושים שנים. אפשר לעשות במקום סיורים ולהכנס פנימה אבל לא עשיתי את זה. לא לגמרי הבנתי מה כל כך מיוחד בה למען האמת ולמה היא כזאת אטרקציה תיירותית... בכל מקרה היא מאוד מרשימה מבחוץ.

התכנון המקורי שלי היה להסתובב קצת בשכונה הזאת וללכת לWoolwich כי זה היה נראה קרוב במפה אבל ההערכה שלי הייתה חסרת כל כיוון ובין גריניץ' לוולוויץ' יש שעה וחצי של הליכה. בדקתי מה הדרכים להגיע והאפשרויות שהיו הן סירה (אופציה שעל פניו הכי מהירה, אבל יוצא כל חצי שעה והיה נראה בלאגן אטומי ולא היה לי כוח להבין את זה), לחזור ברכבת הקלה כמה תחנות ולקחת אותה לכיוון השני, או לנסוע כמה דקות באוטובוס, לקחת רכבל שעובר מעל נהר התמזה ומשם רכבת. כמובן שהלכתי על אופצית הרכבל למרות שהיא הכי ארוכה מבחינת זמנים. נסיעה באוטובוס שהייתה אמורה לקחת 10 דקות לקחה מעל עשרים בגלל פקקים ואיזה ריב שהיה באוטובוס בין הנוסעים לנהג שעיכב אותנו, אבל בסוף הגענו והלכתי לרכבל. מדהים שהרכבל הוא מבחינתם חלק מהתחבורה הציבורית וגם שם משלמים פשוט עם כרטיס האשראי כמו בכניסה למטרו, והחיוב שקיבלתי היה בסוף היום ביחד עם הנסיעות בתחב"צ. ה"שומר" בכניסה מנסה למנוע יותר מדי אנשים ליד האזור של הקרונות אז הוא מעכב אנשים לפני המדרגות למטה. הוא הכניסה קבוצה גדולה שהסתיימה בדיוק עלי, אז נאלצתי לחכות כמה דקות טובות עד שהוא החליט לאפשר לעוד אנשים לעלות במדרגות. הוא עושה עבודה "יותר מדי טובה" וכל כך אין עומס שכשהגעתי למעלה ראיתי שיצאו לפחות חמישה קרונות ריקים לחלוטין! עליתי על קרון ועלו איתי שלושה בנגלדשים שלומדים מדעי המחשב בלונדון וביקשו לעשות איתי סלפי כי הם מעולם לא פגשו ישראלי (קצת מוזר כי פגשתי כמה וכמה ישראלים בלונדון ואני פה שבוע). גם שני הקרונות אחרינו עוד יצאו ריקים כי אנשים לא הספיקו לעלות במדרגות.. נסיעה ברכבל זה תמיד כיף ומרגש, אבל הנוף פחות יפה ממה שהיה בדולומיטיים.

בסופו של דבר הגעתי לתור של ה Burnt City והיו איתי בתור כל ההיפסטרים של לונדון. הכרטיסים הם כל עשר דקות ויפה לראות כמה הבריטים מסודרים ועומדים לפי השעה שלהם. כשנכנסים פנימה מקבלים קלף (של חברת בייסיקל!) שעד עכשיו לא הבנתי מה אני אמור לעשות איתו, ושמים לך את הטלפון בתוך תיק קטן נעול שנשאר עליך כל הערב. מגיעים לתוך בר מגניב עם מוזיקה טובה ומלא ניאונים. המון אנשים שתו שם ולא הבנתי למה הם לא נכנסו לאירוע עצמו. עמדתי בתור להכנס לחדר צדדי ושם מקבלים מסיכה (סטייל הצעקה) שחייבים להיות איתה כל עוד אנחנו "בתור העיר" וגם אסור לדבר בכלל בכלל "בתוך העיר" ואם רוצים מנוחה מהמסיכה צריך לצאת בחזרה לבר. שלחו אותנו פנימה לתוך האנגר ענק וחשוך עם מלא תפאורה לא ברורה של מכשירים עינויים. היו כמה שחקנים (ניתן לזהות אותם בקלות כי הם בלי מסיכה) שהייתה ביניהם אינטרקציה לא-מילולית, משהו בין ריקודים לגמרי ל"העברת מסרים". הייתי בחדר הענק הזה כמה עשרות דקות ועברתי בין שתי הקומות שלו, כל פעם הסתכלתי על אינטרקציה אחרת בין השחקנים ולא הבנתי כלום. היו רגעים של רצח, של נשיקות, חתונה, חזרה לחיים. זה קטע מאוד מעניין שאפשר להסתובב חופשי ולראות אותם מאיזו זווית שרוצים. הכי חשוב לא להפריע להם ויש כמה אנשי צוות שהם לא שחקנים שמזיזים את מי שלא מבין שהוא קצת מפריע. היו אנשים שעקבו אחרי דמות ספציפית והלכו אחריה לכל מקום אבל אני העדפתי סתם להסתובב ובכל רגע נתון לראות מה מעניין אותי, אבל לא הצלחתי להבין שום קשר בין הדברים שאני רואה, אז קצת נמאס לי וראיתי שיש שלט של "יציאה מהעיר". הייתי. בטוח שאחזור לבר ואשאל מישהו מה לעזאזל ראיתי כאן. הגעתי למסדרון עם כמה דלתות וראיתי מישהו יוצא מאחת מהן אז נכנסתי בה. הגעתי פתאום לסוג של דיסקוטק עם מלא אורות ועוד עשרות צופים שעוקבים אחרי שחקנים שעוד לא ראיתי. משם היו עוד כמה דלתות שכל אחת הובילה לעוד חדר עם עוד כמה דלתות והבנתי באותו רגע שיש עשרות רבות אם לא מאות של חדרים במקום הזה. כל חדר בקונספט קצת אחר ותפאורה שונה. אני חשבתי לעצמי שזה מה שקורה כשנותנים לכמה אמנים יותר מדי כסף ויד חופשית לעצב לעצמם מה שהם רוצים וכל אחד יצר לעצמו חדר הזיה. הסתובבתי עוד איזה שעה בין החדרים הרבים וכזה היה ממש over whelming פתאום מצאתי את זה עצמי חזרה בבר שהפך להיות עם מוזיקה חיה (על ידי חלק מהשחקנים שהיו איתי בתוך ההאנגר). דיברתי עם מישהי מקומית שגם לא הבינה כלום אבל היא טענה שהיא הייתה בכל החדרים והיא אפילו יכולה לשחזר איך להגיע לכל חדר וחדר. היה נשמע לי לא הגיוני אבל לא התווכחתי איתה והיא נתנה לי המלצות מה לעשות בעיר בזמן שנשאר לי. בגלל שאין טלפונים אז היא כתבה לי על פתק וזה הרגיש נחמד לחזור כמה שנים אחורה. מרגיש לי שאם היו טלפונים באותה רגע, לא בטוח שהיינו מדברים בכלל. אחרי איזה חצי שעה (אין לי מושג כמה זמן עבר, אין לי שעון) אמרו שיש "קטע סיום" ולעקוב אחרי השחקנים. חזרנו בחזרה להאנגר הענקי שהייתי בו בהתחלה והיה שם ריקוד של כל השחקנים ובלי שהבנתי כלום זה היה מאוד יפה. אחר כך הייתה "מסיבה" קטנה בבר של המקום עם שירים "אמיתיים" והלכתי אחרי כמה דקות.

אני לא יודע מה חוויתי שם, ולמרות שאני שמח שהלכתי אני לא יודע אם אני ממליץ לאנשים ללכת לזה. אני הייתי די מבולבל הרבה מהזמן ולא הבנתי מה אני אמור לעשות ולהבין. התפאורה יפה והשחקנים טובים אבל זה מאוד לא ברור. בדרך חזרה קראתי וזה משהו שנקרא Immersive Experience וזה קונספט "מוכר" יחסית של הצגות שהקהל מסתובב בין השחקנים. טוענים שיש שתי דרכים "לחוות" את זה - להסתובב חופשי כמו שאני עשיתי או לעקוב אחרי שחקן ספציפי וללוות עלילה שלמה של מישהו. עוד משהו שגיליתי זה שהייתה עלילה חד משמעית לאירוע (עד אותו רגע זה לא היה לי ברור, לא הייתי מופתע לשמוע שזה המון קטעים לא קשורים בכלל), ושהעלילה הזאת רצה שלוש פעמים! יש להם סבב של שעה והם עושים שלושה סבבים זהים (קטע הסיום קורה רק פעם אחת בסוף).  כל סבב מתחיל בשעה עגולה והכניסות למתחם הן בין שבע לשמונה, ככה שכולם חווים לפחות שני סבבים מלאים של השעה שמונה ושל השעה תשע. קראתי גם שההאנגר מייצג עיר בשם Mycenea וכל שאר החדרים עם האורות הם העיר טרויה, ועלילה מגוללת את היחסים בין שתי הערים. אחת ההמלצות שקראתי באינטרנט זה בכל סבב לעקוב אחרי דמות מעיר אחרת. האמת, חבל לי שלא קראתי את כל הדברים האלו לפני והגעתי בלי שום ידע מוקדם. אני לרוב מגיע להצגות בלי ידע מוקדם ונהנה מאוד, אבל Burnt city זה לא מחזה ועדיף להערך לדברים כאלו. לפי מה שהבנתי יש אנשים שמגיעים למקום כמה וכמה פעמים בשביל לעקוב אחרי דמויות שונות!

הדרך חזרה הייתה הרבה יותר פשוטה בעזרת Elizabeth Line, קו מטרו חדש בלונדון שהוא הרבה יותר חדשני מהאחרים. התחנות עצמן הרבה יותר נקיות וגדולות, יש סימונים ברורים איפה הדלתות נפתחות, הקרונות ממוזגים ושקטים. ליגה אחרת. מדהים כמה בישראל מתגאים על הרכבת הקלה וכמה קשה לחפור אותה בגלל שזה על עיר בנויה, ובזמן הזה לונדון ממשיכים לפתוח עלינו פער ענק ובונים קוים חדשים בעיר צפופה מאוד.

Next

Previous