שלוש השיניים

הדבר היחיד שתכננו מראש היה לעשות את טרק Tre cime de Lavaredo (בעברית - שלוש הפסגות של לברדו) שמאופיין בשלושה "סלעים" ענקיים שיוצאים מתוך הר וקיבלו את הכינוי "שיניים". מדובר בהליכה של כשבעה-שמונה קילומטרים מסביב לאותו הר שעליו שלושת הסלעים הענקיים האלו. 

קמנו בבוקר מוקדם בשביל לגלות ששני ההורים ותום לא מרגישים במיטבם בלשון המעטה. שלושתם מנוזלים, מקוררים, עם כאבי ראש וישנו גרוע בלילה. החלטנו לנסוע למרות זאת ומקסימום רק להגיע אל ההר לעשות הליכה קצרה ולחזור. קראנו באינטרנט שבסביבות תשע וחצי לרוב החניון מפוצץ וצריך לחנות למטה ולקחת אוטובוס אז החלטנו לצאת בשעה שש וחצי וצפינו להגיע בסביבות השעה תשע ורבע. הפעם שמענו פלייליסט מדהים שתום הכין בשם Tranquilo & Sons - מוזיקה רגועה בסגנונות שונים ומאוד נעימה להאזנה. אני נהגתי כל הדרך וכבר השתלטתי הרבה יותר על הגיר הידני ומבחינתי הנסיעה עברה בסדר גמור.

הגענו כפי שצפינו בתשע ורבע, והיו כבר מאות מכוניות חונות למטה והבנו שהחניון למעלה סגור מזמן. מצאנו חניה קטנה בין שתי מכוניות בצד הדרך והגענו לתחנת אוטובוס עם כ200-300 אנשים לפנינו בתור. התור התנהל בצורה מאוד איטלקית שזה אומר שהוא לא היה מאוד מנוהל. אוטובוסים הגיעו בשעות לא ברורות, לפעמים הם הכניסו אנשים מאמצע התור ולא היה ברור אם צריך לעמוד בתור בנפרד לשלם על כרטיסים או שאפשר לשלם עם הנייד בתוך האוטובוס. אחרי כארבעים דקות שהגיעו רק שני אוטובוסים וכבר חשבנו על אטרקציות אלטרנטיביות באזור הגיעו בבת אחת ארבעה אוטובוסים שדחסו המוני אנשים והצלחנו לעלות (כן, אפשר לשלם עם הטלפון/נייד בתוך האוטובוס בעלות של 10 יורו). 

הנוף מלמעלה מדהים ביופיו. נופים מתחלפים של ההרים מסביבנו, אגמים, המון ירוק וקצת פרות. ההליכה לטעמי לא מאוד קשה אבל המשפחה שלי לא הרגישו במיטבם והשמש הייתה חזקה, אז באמצע הדרך החלטנו לעשות קיצור דרך שיצא לא רק קל יותר אלא בהרבה מובנים גם יפה יותר (אנחנו לא באמת יודעים מה רואים מהצד השני, אבל הדרך שעשינו הייתה מקסימה). טיול מומלץ מאוד למי שבכושר! יש שם המון דרכים אלטרנטיביות שכוללות עליה על הרים וגבעות ליד, נקודות תצפית ועוד. היו כמה מטפסי הרים שטיפסו על אחת השיניים. מקום מתוייר מאוד מאוד.

(מחווה לחברי לעבודה, אריה, שיש לו מסורת של צילום פחיות קולה בעולם. התמונה הראשונה שצילם הייתה בדולומיטיים)

(עם קצת דמיון אלו שיניים)

גם האוטובוסים למעלה היו בלאגן שלם ולמזלנו אנחנו ישראלים שמבינים דבר או שניים בתורים והצלחנו להכנס לאוטובוס הראשון שיצא.

הדרך חזור הייתה בדיוק בסיאסטה הידועה של האיטלקים. הם לא עובדים החל מהשעה שתיים בצהריים ועד שש בערב ולא היה לנו מה לאכול מלבד גלידות (זה כן פתוח). הלכנו למסעדה ליד מקום הלינה שלנו שמלבד זה שהיא קיימת לא ידענו עליה כלום. היא ממוקמת על גבעה ממש נידחת, על כביש חד נתיבי דו סיטרי חשוך בשיפוע של עשרות אחוזים (האיטלקים סופרים משום מה באחוזים ולא במעלות). הגענו למבנה שקיים מאז המאה ה-14! היה שם איזשהו מבצר או טירה או משהו כזה והם שימרו את המקום עד היום. המסעדה עצמה קיימת ורצה מאז המאה ה-15. הם דוברים רק איטלקית וגרמנית אז שוב פעם האיטלקית המועטה שלי, הגרמנית של אמא שלי וגוגל טרנסלייט עשו את העבודה וכל אחד הצליח להזמין לעצמו משהו. אני קיבלתי סלט סתמי, אמא שלי מרק עם קניידלך ואבא שלי ותום קיבלו כל אחד צלחת של צלעות חזיר בכמות של לפחות שתי ארוחות בארץ אם לא שלוש. אבא שלי לא הצליח לסיים את המנה - משהו שלא ראיתי בחיים שלי!

Next

Previous