טיסה לרומא
הדרך חזרה ארצה מתחילה בטיסה אל העיר קלן בגרמניה ומשם אל רומא לשני לילות
והביתה. בין הטיסות בעיר קלן יש 50 דקות, ושניה אחרי שקניתי את הכרטיסים קיבלתי
הודעה שיש עיכוב של 22 דקות בטיסה הראשונה, משמע יש לי רק 28 דקות בתוך שדה
התעופה שזה גבולי מאוד. הייתי קצת לחוץ מהסיפור אבל בגלל שקניתי את הכרטיסים
באותה הזמנה דרך אותה חברת תעופה, הם כבר יידאגו להביא אותי לרומא אם משהו ישתבש.
כשמסרתי את המזוודה וקיבלתי את הboarding passes, ראיתי שהגייט נסגר בטיסת המשך
רבע שעה לפני ההמראה, משמע יש לי 13 דקות בשדה התעופה וזה באמת לא מספיק. שאלתי
את הבחור בצ'ק אין בתמימות "יש לי מספיק זמן שם בשדה התעופה נכון? פשוט ראיתי שיש
איזה עיכוב" והוא אמר שהוא לא רואה שיש עיכוב ושהזמן באמת גבולי ואני חייב להיות
מהיר שם. אמרתי לו שזה לא תלוי בי אלא בטיסה והוא פשוט אמר "תשתדל לא לאחר לטיסת
המשך". התבאסתי על התשובה שלו ושהוא לא מרגיע ב"אם זה לא מספיק זמן, נדאג לך" אבל
מבחינתי עשיתי את שלי ואין לי יותר שליטה בסיפור..
כשעליתי למטוס רציתי שהדיילים ידעו שיש לי קונקשן קצר כי אני יודע שיש פעמים
שמחכה דייל קרקע ומלווה אותך עד למטוס במקרים גבוליים כאלו. שאלתי את "רב
הדיילים" באותה תמימות ששאלתי את הדייל קרקע בצ'ק אין והוא אמר "אתה טס לרומא?
אין לך שום בעיה, זה אותו מטוס, הוא לא יכול לטוס לפני שאנחנו ממריאים. כשנוחתים
פשוט תצא מהמטוס ותחזור".
הטיסה עברה לי לאט מאוד וברובה שמעתי את הפודקאסט על ג'ים מוריסון, של אותם
מגישים כמו של הפודקאסט ששמעתי על ג'ון לנון בטיסה הראשונה שלי לאיטליה. היה ממש
מעניין אבל הזמן לא זז לי בטיסה והיא הרגישה הרבה הרבה יותר ארוכה ממה שהיא הייתה
בפועל.
כשנחתנו ויצאתי מהמטוס, ראיתי את האנשים שמחכים לעלות לטיסה עומדים בתור לאותו
מטוס. וידאתי שאני באמת באותו גייט, ובאמת רב הדיילים ידע מה הוא אומר.
עליתי חזרה למטוס, לשורה אחת מלפנים אבל בצד השני והמשכתי להאזין לפודקאסט עד
סופו. גם הטיסה הזו הרגישה לי ממש ארוכה אבל ברגע שעליתי עליה נרגעתי שהכל בסדר
ואגיע לאיטליה בבטחה.
בשדה התעופה ברומא היה פסנתר כנף עם הכיתוב "Play me!". הייתה מישהי שניגנה ממש
יפה על הפסנתר ואחרי כמה דקות היא הלכה והתיישבתי במקומה. פעם ראשונה שאני מנגן
מאז שלושה חודשים, וגם זה אחרי שמונה חודשים של נגינה בלבד. חששתי שלא אזכור איך
מנגנים ובאמת היה לי בלאקאווט רציני. היו דברים שממש לא זכרתי איך לנגן, אבל
הייתה לי תחושה שאני זוכר לפחות את ההתחלה של Martha My Dear של הביטלס, והתחלתי
לנגן וזה היה נשמע לא נכון כמעט בכלל. הפסקתי מיד וניגנתי משהו שזכרתי בוודאות
וזה השיר הראשון שלמדתי בפסנתר, Rocket Man של אלטון ג'ון. זכרתי אותו טוב והיו
אפילו כמה אנשים שעמדו והקשיבו לי מנגן! כשסיימתי רציתי לנגן עוד דברים אבל
האצבעות התבלבלו לי, שום דבר לא היה נשמע נכון והייתי נבוך אז אמרתי בהתנצלות
שאני צריך ללכת לקחת את המזוודה וברחתי משם. התבאסתי שאני לא זוכר כמעט כלום
בנגינה אבל שלי המורה שלי לפסנתר אמרה שהכל יחזור אלי אם אתיישב להתאמן כמו
שצריך.
הרכבת הראשונה למרכז העיר התבטלה מה שגרם לעומס גדול על הרכבת ההבאה שכן יוצאת
רכבת פעם בחצי שעה בשעות הערב. ישבתי ליד אישה בריטית נחמדה (בת 60 סדר גודל)
שאיך ששמעה שאני מישראל ישר התרגשה ואמרה כמה כואב לה על המצב שלנו ושהיא מקווה
שכל מי שאני מכיר בסדר וסיפרה שהיא אוהבת את ישראל וכמה שחמאס נוראיים. חשבתי על
זה שרוב המבוגרים שפגשתי היו לטובת ישראל ובקרב הצעירים היו יותר הסתייגויות על
אף שגם שם רובם היו לטובתנו. משהו בכל הרשתות החברתיות גורם לישראל להפסיד בדעת
הקהל של הצעירים. בקרב המבוגרים הם יותר מבינים כבר שחמאס זה ארגון טרור רצחני
וישראל היא הקורבן בסיפור פה. קשקשנו כל הנסיעה והיא אמרה שהיא תחזור לישראל אחרי
שהמלחמה תגמר.
אחרי צ'ק אין במלון הלכתי לאכול פסטה שהייתה עשויה בדיוק במידה הנכונה וכשחזרתי
גיליתי שיש פסנתר חשמלי בלובי. התיישבתי לנגן וגיליתי שאני זוכר דווקא טוב את
Martha My Dear והפסנתר בשדה התעופה היה קצת דפוק ובגלל זה היה נשמע נורא (או
שהאצבעות שלי ממש הלכו אחרת, אבל קשה לי להאמין). ניסיתי להזכר בעוד כמה יצירות
וזכרתי באחוזים נכבדים כמה קטעים של באך. זה עודד אותי ואני מאמין שבאמת אחרי פעם
או פעמיים שאשב להתאמן כמו שצריך יחזור אלי הרבה מהנגינה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה